רגע לפני שבת, אי שם בגבול עזה – אנחנו לא שוכחים את הלוחמים של כולנו.
הדרך מאובקת, הרוח חזקה, והזמן קצר – אבל הלב רחב והסירים מלאים.
הגענו, פרקנו, חיבקנו, צחקנו קצת, שאלנו מה שלומם.
הפנים של הלוחמים אמרו הכול – מישהו זוכר, מישהו רואה, מישהו מעריך.
כי זה לא רק להביא אוכל – זה להביא תחושה של בית, של חום, של רגע אחד נורמלי באמצע כל זה.
כשהלב פתוח – אפילו הגבול הופך קרוב.